פסק-דין בתיק עמ"נ 51972-05-13

המערערת, משיגה על החלטת ועדת הערר על פי חוק שירותי הסעד התשי"ח 1958 (להלן: "ועדת הערר")לדחות את זכאותה לקבלת סיוע כספי במימון ההוצאות השוטפות הנובעות מלקות שמיעה בה היא לוקה (להלן: "דמי תקשורת").

ביום 12/06/02, נחתם הסכם עם נציגי אגודת החרשים (להלן: "ההסכם") ולפיו נקבע כי ביום 15/08/02 יהא מועד תחילת התשלומים לעניין דמי תקשורת (להלן: "מועד היישום").

הוראה 5.7 בתקנון העבודה הסוציאלית, בנוסחה העדכני, קובעת את זכאותם של הלוקים בשמיעה לקבלת דמי תקשורת.

פתח דבר:

המערערת, ילידת 1960, בעלת לקות שמיעה חמורה מלידה. במחצית השנייה של שנת 2012 נודע לה על האפשרות לקבלת דמי תקשורת. ומשכך פנתה בחודש נובמבר למשיבה 1 לממש את זכאותה זו (להלן: "הבקשה").

ביום 06/12/12 הועברה הבקשה למשיב 2  וזה אישר את זכאותה לקבלת דמי התקשורת החל מיום 07/11/12, קרי, יום הגשת הבקשה. על כך הגישה המערערת ערר ביום 18/02/13 ועתרה לקבלת דמי תקשורת רטרואקטיבית החל מיום 15/08/02, קרי, מועד היישום.

תגובת המשיב 2 לועדת הערר היתה כי מתן דמי תקשורת רטרואקטיבית אינו מעוגן בהוראה 5.7. כן צורף לתגובה שניתנה, פרוטוקול דיון של משרד הרווחה, מיום 17/2/09, ממנו עולה כי בעבר ניתנו דמי התקשורת רטרואקטיבית, החל ממועד היישום, ואולם, עמדת היועץ המשפטי של משרד הרווחה היתה כי הדבר נעשה בטעות, ומשכך, הופסק התשלום הרטרואקטיבי, למעט ל- 136 לקויי שמיעה, אשר תשלומים רטרואקטיביים הובטחו להם מבעוד מועד.

ביום 2/4/13, נדחתה בקשת המערערת להחיל בעניינה תשלום רטרואקטיבי, והחלטה זו הינה מושא הערעור שבפניי.

טיעוני הצדדים:

לשיטת המערערת, ניתן ללמוד מנוסח ההסכם, ההוראה הנ"ל והתנהלות המשיב 2 עד שנת 2009, עת היה נהוג לשלם את דמי התקשורת רטרואקטיבית, את זכותה זו.

בהסתמך על התשלומים הרטרואקטיביים אשר בוצעו על ידי המשיב 2 עד למועד הנ"ל, נטען כי זו הפרשנות הנכונה של ההסכם ומשכך, עומדת לה טענת "הסתמכות".

לטענת המערערת, הסירוב לאשר את דמי התקשורת רטרואקטיבית מפלה אותה לרעה ובכך יש לראות הפרה של סעיף 1 בחוק שוויון זכויות אנשים עם מוגבלויות, תשנ"ח-1998 וסעיפים 2-3 בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

מנגד, טען ב"כ המשיב 2, כי תשלום דמי תקשורת רטרואקטיבית נועד לפצות את הזכאים, למקרה בו תהא סחבת בין משרדית אשר תוצאתה יישום מאוחר של ההסכם ו/או עיכוב היישום. זאת, תוך שלילת הטענה הנלמדת מטיעוני המערערת כי התשלום הרטרואקטיבי חל ממועד היישום, לכל זכאי, ללא קשר למועד פנייתו.

עוד נטען כי בבסיס התשלום הרטרואקטיבי בין השנים 2003 עד 2009, טעות משרדית, וכי, עמדת המערערת ופרשנותה להסכם בדבר זכאותה לתשלום רטרואקטיבי משנת 2002 (בלי קשר למועד הפניה ואף אם זו נעשית למעלה מעשור ממועד היישום), מנוגדת למדיניות כלכלית סבירה וכי משיב 2 אינו ערוך, תקציבית, לתשלום המתחייב כתוצאה מפרשנות זו.

זאת ועוד נטען, כי אף אם היתה פרשנות מוטעית ובגינה שולמו כספים רטרואקטיבית בעבר, אין להמשיך ולפעול על פי פרשנות מוטעית זו של ההסכם.

המשיבה 1, הצטרפה לטיעוני משיב 2.

בתגובה, נטען על ידי המערערת, כי הטענה בדבר נטל תקציבי נטענה בעלמא ללא תימוכין תיעודי, וכי בהסתמך על חזקת התקינות יש לראות בדמי התקשורת ששולמו רטרואקטיבית, כפעולה שבוצעה כדין, וכי היה על המשיב 2 לסתור את החזקה על ידי הבאת ראיות של ממש, ואין די בטענה בדבר רצף של טעויות כהגדרתו.

דיון:

דין הערעור להידחות.